אני לא כל כך מת על סיפורים שמתחילים ב: "אני לא אשכח את הפעם הראשונה שקניתי תקליט של דיויד בואי…" אז אספר דווקא על הפעם הראשונה שקניתי דיסק של דיויד בואי.

הייתי כבר בין כיתה י"א לי"ב ולא מכבר התחלתי לנגן בגיטרה. זה נחשב מאוחר אני יודע, אבל כל דבר אצלי קורה קצת באיחור.

בכל אופן בקיץ ההוא נפתחו לי כל הצ'אקרות של היצירה. כיאה לפריק שגדל בבאר-שבע בין פריקים סטלנים שהתמסטלו רוב היום בחדר השינה בבית, או חיששו בחצר בית הספר (אם בכלל הגיעו לבית הספר), הייתי כבר אחרי חריש עמוק של כל האלבומים של פינק פלויד, לד זפלין, דיפ פרפל, קינג קרימזון, דורז. יכולתי לנגן כמה יצירות פשוטות יחסית על הגיטרה אבל עדיין היה קשה לי לשווק לעולם דמות של וירטואוז. איך שהוא, זה תמיד נגמר בטיול שנתי עם שיר של משינה, ובשלב הזה הבנות היו מחייכות בנימוס וחושבות לעצמן: "נו באמת, משינה. נראה אותו מנסה משהו מורכב יותר…"

 

הרגשתי שאני חייב לפרוץ את תקרת הזכוכית המוסיקלית שנחשפתי אליה עד אז. בבית לא הסתובבו אז תקליטים של דיויד בואי אבל כן היה לי מוקלט על קלטת טייפ, האוסף המפורסם שלו ChangesBowie. כל פעם ששמעתי את האוסף הזה, שמתאר פחות או יותר את מה שבואי יודע (או ליתר דיוק ידע) לעשות, התפעמתי מהעובדה שיש במוסיקה שלו אלמנט ממכר. זה לא דבר נדיר אמנם אבל אצל בואי זה הרגיש כמו מרכיב סודי וחמקמק במיוחד, זה לא דמה לכלום ובעיקר גרם לי לרצות להעביר מעט מהכישוף הזה אל עצמי. עמדתי בפתחה של אהבה חדשה.

ולכן, בפעם הבאה שנסעתי לתל אביב כדי לעשות קצת רכישות ולהירגע, ידעתי היטב את מי אני הולך לחפש. הייתה חנות אחת – 'פיקדילי', קרוב לכיכר דיזינגוף שהציעה שלל דיסקים במחירים זולים (לימים ההם). היא תמיד הייתה מפוצצת באנשים ותמיד יכולת לזהות שם כל מיני פרצופים מהטלוויזיה. אבל באותו יום ממש, לא עניין אותי בכלל אם ירמי קפלן יסתובב שם או השד יודע. רציתי לעצמי רק את הדוכס (מאוחר יותר גיליתי שזה הכינוי שלו) ולא היה בזה שמץ של משיכה הומו-ארוטית למרות ההיסטוריה הפראית של בואי, ולמרות שכל מי שאוהב אבל  ב א מ ת  אוהב את בואי – קצת מתחבר לצד הנשי שלו.

 

בחנות, פילסתי דרך בין ההמון פנימה (זו לא הגזמה, באמת היה צריך לפלס דרך) עד שהגעתי למדף ה"מבצעים". שם, נחו עיניי על העטיפה של זיגי סטארדאסט אותה זיהיתי מיד כמובן: ברנש בלונדי עומד ברחוב בחושך, בפתח משהו שנראה כמו הכלאה בין מועדון חשפנות לבית תה רוסי. לא ממש הבנתי מה העטיפה מנסה להגיד והאמת שזה גם לא כל כך עניין אותי. בשלב ההוא הייתי קונה את האלבום גם אם היה מצולם שם סלט חצילים. מיהרתי לשלם על הדיסק (על הדרך קניתי גם את Animals של פינק פלויד!) וכל הנסיעה חזרה הביתה רק בהיתי ומיששתי את הדיסקים, כמו הייתי גולום הממזמז בחשאי את הטבעת שלו.

 

ובבית, כשהנחתי את הדיסק בקומפקט וזה התחיל להתנגן, התופים האיטיים המבשרים את הכניסה אל פנטזיית  Five Years, התערבבו עם פעימות הלב שלי עצמי. לקחתי ליד את הגיטרה וכמעט תוך שניות הצלחתי לזהות (ולנגן) את האקורד G. ואז EM, ואז A, ואז C. מושלם. כל כך פשוט, כל כך גאוני. כל כך …בואי. והדיסק התנגן לו שוב ושוב ושוב עד שלמדתי לנגן פחות או יותר את כל האלבום (כולל הבונוסים). והחיים בשכבה י"ב הפכו למסעירים יותר לא מעט בזכות אותו אוצר שנרכש בחנות פיקדילי ז"ל. לימים, גם גיליתי מה דיויד בואי, פנאט של חזון אמנותי ואסתטיקה, ניסה לומר בעטיפה שלו. אבל זה באמת כבר לפוסט אחר.